"תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר " (שלמה ארצי)
עדנה תמיד מתרגשת כשהיא מדברת על בעלה. כשאני שואלת עליו היא מציינת את שמו בגאווה ומספרת עליו ומיד עומדות דמעות בעיניה. באחת הפעמים כשמישהי מהצוות ראתה את זה, מיד אמרה לעדנה בהחלטיות: לא לבכות, לא צריך לבכות, הכל בסדר…
אז – לתת לבכות או לא?
מה מפחיד כל כך במישהו שבוכה לפנינו? האם אנחנו מפחדים שיתפרק? שזה יימשך לעד? אולי אנחנו מפחדים שזו עדות לחוסר התפקוד או חוסר ההצלחה שלנו כמטפלים? אולי זה מעורר בנו דברים שאנחנו לא רוצים להיזכר בהם? כך או כך, פעמים רבות הנטיה הטבעית היא מיד לנסות להרגיע, להפסיק את הבכי, לעבור למשהו משמח/מעודד/מרגיע…
כשזה קורה מול ילדים, הילד יגיע מהר מאד להבנה שאסור לבכות וממילא אין טעם לשתף במה שכואב או מעציב כי לא יבינו אותי… וכך יתעצב מבוגר שלא משתף ברגשות. אך בתהליך הדמנציה החסמים הקוגניטיביים נפרצים ושוב יש החצנה של רגשות. ואם שוב יגידו לזקן הבוכה: "לא צריך לבכות, הכל בסדר" בזמן שאצלו הכל לא בסדר ומה שהוא צריך עכשיו זה להוציא את זה ושמישהו יבין אותו, האם זה יעזור?
את פנינה פגשתי במחלקה כשהאחות נתנה לה מעדן עם תרופה. רציתי לשוחח איתה קצת לכן חיכיתי בצד עד שתסיים. האחות (שהיא באמת אחות רחמניה, על כל המשתמע מכך) נתנה לפנינה בסבלנות רבה מהמעדן אך כשפנינה התחילה לבכות אמרה לה האחות (ברוגע ובנחמדות): למה את בוכה? לא צריך לבכות! תראי כמה שהמעדן הזה מתוק וטעים…. פנינה בתגובה צעקה: אני לא רוצה אותך!!! אני לא יכולה יותר!!!
פנינה מיד הגיבה לפער בין התחושות שלה והצורך לבטא אותם לבין הרצון של הסביבה שהכל יהיה שקט ואפילו שמח! זה פשוט לא התאים ובטח שלא עזר לה להירגע.
אז איך בכל זאת אפשר לעזור לזקן הדמנטי כשהוא בוכה?
קודם כל: לנשום. ליצור קשר עין, לשים לב לנשימות, למתח השרירים, להבעת הפנים. לנשום יחד איתו, בקצב שלו. להתאים את הבעת הפנים לשלו. אפשר לשקף את התחושה שעולה: "זה כל כך קשה" / "זה כל כך כואב" או פשוט להיות איתו בלי מילים. עד שהנשימות נרגעות, השרירים מתרפים, הבכי פוחת.
ייתכן שמספר דקות לאחר מכן הבכי יופיע שוב. בכל פעם אפשר לעשות את אותו התהליך, במידת האפשר.