הייתי רוצה…
ישנם זקנים רבים המתגוררים בבתים סיעודיים (בתי אבות). זהו ביתם. בחדרם תלויות תמונות שלהם ושל בני משפחתם, לעיתים תהיה שם כורסא נוחה, טלויזיה, מפות מעוטרות ועוד ועוד אפשרויות, לפי הרצון וככל שהמקום מאפשר.
הייתי רוצה שמטפלים סיעודיים יבינו שעבור הדיירים הזקנים בבית הסיעודי, זהו הבית!
הייתי רוצה שמטפל שבא ״להקים״ או ״להוריד״ את הזקן ממיטתו (מונחים ששמעתי במקומות שונים), ידפוק בדלת בעדינות, יציג את עצמו במידת הצורך, אולי ישים מוסיקה שקטה שהדייר אוהב לשמוע, יסביר מה הוא עומד לעשות עכשיו. הייתי רוצה שהמטפל יפנה אליו בצורה מכובדת ומכבדת. כפי שהיה פונה לכל אדם מבוגר במידה והיה מבקר אותו בביתו.
הייתי רוצה שגם אם הדייר סובל מדמנציה, ידברו אליו בטון רגיל ולא בצורה ילדית. וודאי שלא בכעס. גם אם הוא לא מבין מה בדיוק רוצים ממנו עכשיו.
כמה הייתי רוצה…
שיבינו, שאובדן העצמאות והשליטה על החיים הוא אובדן קשה ומתסכל! לפעמים זה יכול לגרום לתוקפנות, לכעס, לבכי. הייתי רוצה שיצליחו להכיל גם את הרגשות הקשים (והכל כך מובנים) האלה.
אני מבינה שזה מאד מאד לא קל. המטפלים הם הראשונים ב ״קו האש״: איטיות שיכולה לשגע, תלונות, בכי ולעיתים תוקפנות שיכולה להתבטא אפילו בקללות או מכות! אבל בכל זאת, הייתי רוצה שתהיה הבנה ואולי מתוך זה יכולת התמודדות טובה יותר.
שכל מטפל יתייחס לכל דייר בדיוק כפי שהיה רוצה שיתייחסו להוריו, בכל סיטואציה.
אולי אני תמימה?
אולי…
אבל בכל זאת,
הייתי רוצה
למען הסר ספק:
אני יודעת שלהיות מטפל סיעודי זו עבודה קשה! גם פיזית וגם רגשית.
האמת היא, שהייתי גם רוצה שמטפלים יקבלו איזושהי תמיכה נפשית על בסיס קבוע.
נו, אתם יודעים. הייתי רוצה…

הפוסט הזה נכתב בעקבות מספר מפגשים שלי עם דיירת בבית סיעודי.
אולי ראיתם דברים אחרים? מקומות בהם נוהגים כפי שהייתי רוצה? אשמח מאד אם תשתפו