והיום בפינתנו "שבירת מיתוסים":
"הוא ממילא לא מזהה אותי, מה הטעם לנסות לתקשר?"
ההרגשה מוכרת, וכל כך כואבת! מ' מספרת: אבא שלי ואני היינו כל כך קשורים! בכל דבר הייתי מתייעצת איתו. היו לנו בדיחות משותפות, תחומי עניין דומים והרבה הרבה אהבה…
היום, אחרי שנים שהוא חי עם אלצהיימר, אני מגיעה לבקר ואין שום ברק של זיהוי בעיניים. אני לא יכולה להסביר כמה שזה כואב בלב, בכל פעם מחדש. ואני מתלבטת אם בכלל יש טעם להגיע. אין הכרה, אין שיחה, נראה שאני ממש מיותרת בעולמו…

גם כשאני כותבת את הדברים אני חווה את הכאב של מ' מחדש. הרי זו סיטואציה כל כך קשה!
ובאמת, האם יש טעם ככה? לחוות את כאב הלב בכל פעם מחדש בלי לראות איזושהי תגובה, איזשהו רמז לזיהוי?
אני בוחרת להתחיל את התשובה מנקודת המבט של האדם החי עם אלצהיימר. מגיע שלב שבו נראה שהוא נמצא בעולם שלו ואינו מסוגל ליצור קשר כלל. הוא אינו מזהה את הסובבים אותו, גם הקרובים אליו ביותר, ולא מגיב לגירויים שונים.
אך מה אנחנו באמת יודעים לגבי עולמו הפנימי? הרגשות שלו? מה שהוא קולט מסביבתו?
אולי הכל הפוך? אולי ככל שננסה ליצור קשר, נוכל בכל זאת לשים לב לתגובה מסויימת?
אם נשיר איתו שיר שהיה רגיל לשיר בילדות,
אם נשים יד על ידו ונגיד לו מי אנחנו וכמה התגעגענו אליו,
אם נסתכל בעיניו ונגיד לו כמה אנחנו אוהבים אותו,
האם נוכל לראות, להרגיש או לשמוע תגובה כלשהי? גם הקטנה ביותר?
ואם לא – האם נתאכזב?
מנסיוני אני יכולה להגיד – הדברים הם לא כפי שהם נראים. יש צמאון לקשר גם כשנראה שהם מכונסים בעצמם, כלואים בעולם משלהם. עדיין יש צורך בהבעת רגש, בהכרה, בראייה…
חשוב לדעת – ככל שנתעקש ונמשיך לייצר את הקשר בדרכים שונות, ככל שננמיך ציפיות ונסתפק גם בתגובתיות המינורית ביותר, או אפילו רק בתחושה שאנחנו איתו, ככל שנבין שהקשר שהיה בינינו בעבר כבר לא יחזור להיות כשהיה, כך נוכל לאורך זמן לחוות סוג אחר של יצירת קשר, שיהיה מספק בדרכו.
אותו קשר שיווצר בצורה אחרת, חשוב גם לאדם החי עם דמנציה וגם לקרובים אליו.
יחד עם זאת, חשוב לדעת שהכאב על מה שאבד תמיד יהיה שם, ומומלץ למצוא מקום בו אפשר לשוחח, לשתף ולאוורר את כל מה שקשה…
מוזמנים לשתף, להגיב וכמובן להמשיך ולשאול…
גלית

 

התמונה מתוך: Wellcome Collection

Pin It on Pinterest