אני נכנסת לבית האבות. עליזה יושבת על הכורסא ונאנחת. לא בוכה ולא צועקת. רק נאנחת. "אוי… אוי… אוי…"
עליזה סובלת מדמנציה על רקע אלצהיימר בשלב מתקדם. עברו 3 חודשים מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. אני מתקרבת אליה. מבטה מופנה כלפי מטה. אני מתיישבת מולה ויוצרת קשר עין. היא רואה אותי. "כמה את נחמדה". ואחרי זמן קצר שבו רק נשמנו יחד: "אני אוהבת".
יכול להיות שהיא זוכרת אותי?
לדעתי עליזה זוכרת את ההרגשה. ההרגשה שמישהו רואה אותה. ממש רואה. אותה, עם כל הכאב מהעבר ומהווה, עם כל הקושי. עם כל מה שעברה ועם כל מה שעוד יש לה לתת. ההרגשה שמישהו נכנס איתה יחד לעולם שלה. ההרגשה שמקבלים אותה כמו שהיא, בלי לבקש ממנה להתאים את עצמה לנורמות המקובלות בעולם "שלנו".
רגעים כאלה. קטנים ומשמעותיים. בשביל רגעים כאלה אני כאן.
מוזמנים ליצור קשר, להתייעץ ולשאול.

Pin It on Pinterest